איך להיות מהפכן בעידן הפסבדו וינטג

שירן בן יעקב

 

איך להיות מהפכן בעידן הפסבדו וינטג

או- כנגד הבורגנופטיקה

כשהייתי ילד הורי חיו בעיירה בורגנית. היה להם כסף לכל מה שהייתי צריך וכמעט לכל מה שרציתי. כשהילדים האחרים היו אוכלים צלעות עגל, אותי לימדו לאהוב ספייריבס. כשלכולם היה ליוויס אני גיליתי את חנויות היד שנייה. משפחות של שכנים נסעו לחופשת סקי, אותי לקחו למדבר יהודה, כשהורים אחרים קנו ג'יפ, ההורים שלי קנו אוטוביאנקי. אף פעם לא היינו עניים, פשוט עוני הוא מצב תודעתי. אני מקווה שהבנתם את הנקודה, כי לי כבר נמאס להתמרמר.


כשהתחלתי לצלם, הכל עוד היה אנאלוגי. עם כניסת הדיגיטליזציה עזבתי את עולם הצילום, וכמה שנים אחר כך כשהחלטתי לחזור,  הקאמבק שלי היה בראבק. הלכתי וקניתי CANON 5D עם עדשה 24-70 F2.8 ועוד כל מיני דברים שחלמתי עליהם בתור ילד. המהפכה הדיגיטלית סחפה גם אותי, והתחלתי לצלם בטירוף של כלבלב שנשאר לשמור בלילה על סניף של טיב- טעם.


וכך זה נמשך, עד שלפני כמה שנים נסעתי לאוקראינה. קניתי מצלמת Viliya, שמתי סרט והתחלתי לצלם. לא ידעתי אם המצלמה הסובייטית שיוצרה בשנות ה-70 והסרט הלא מזוהה שהיה לי יצליחו לתפוס משהו, או יותר נכון, לקלוט משהו. כשחזרתי מאוקראינה גיליתי מה יצא.. עף לי התריס! נפתח לי השכל!! התפוצצו לי הצ'קרות!!! הרגשתי תחושה ששמורה לרגעים מסויימים שחלקתי עם נשים. פתאום הבנתי -  אני יכול ליצור, להיות אסטתי, הזוי, מסתורי, משעשע, וכל זה בלי הדיגיטליות המולטי-מגה-אולטרה-פיקסלית, ומבלי להוציא אלפי שקלים על אופטיקה מפונפנת והכי חשוב, בלי להתחכך בגמלאים בורגנים שמגיעים לקנות מצלמות שאיתן ילכו לצלם נכדים ופרחים. כבר לא היה לי ספק, ידעתי שיד שנייה הרבה יותר מיוחד מליוויס, שאני יכול להיות מגניב באוטוביאנקי ולא בג'יפ, ושמדבר יהודה יותר קשה ומאתגר מכל חופשת סקי. ואז קניתי דיאנה מיני, והלכתי על כל הסט...


הדיאנה מיני הרגישה לי כמו מצלמה שיצאה מתוך הקופסא של הקורנפלקס או ביצת הפתעה. כשצילמתי איתה הרגשתי כמו ג'יימס דין ב'מרד נעורים'. אני מגניב את עצמי בגריין מטורף ובריחות של צלולואיד, אני חוזר לחנויות פיתוח, אני מחכה, העולם שלי לא אינסטנט. אבל הכי חשוב, אני הג'יימס דין של עולם הצילום. מורד במוסד, בחברה, בחברות האופטיקה, במשחטות הכספים הניאו גלובליות, אני חופשי, אני פאקינג חופשי! ועוד לא התחלתי לדבר על התוצאות – התמונות נראו כמו אלה שהורי צילמו כשהייתי ילד. כמו באלבומים הישנים, הכל באווירה כמו כשמתעוררים מהשינה, כמו שאני רואה את המציאות, עם טשטוש בצדדים, עם שובל של אש, עם בערה פנימית, עם ריחוף מסויים ועם צבעים חדים מאוד או דהויים מאוד, ועם הקונטרסט המאוד מסויים הזה שלא הצלחתי להגדיר עד היום.


כל זה מתחיל להשתנות. בשנה החולפת גיליתי שהוינטג' נהיה אופנתי. או יותר נכון הפסבדו וינטג', שהפך כבר למיינסטרים. השוליים הפכו למרכז ואני מוצא את עצמי כאחד העם. מה שאני מתאמץ בשבילו ממש, כל ילד בצפונבוניה כבר מוציא עם האייפון שלו בשנייה. אני מרגיש שהמחאה והמרד שלי הלכו קיבינימט. זה כמו לקנות חולצה של צ'ה גווארה בחנות של פוקס, זארה, או לואי ויטון, כמו לקבל מימון למהפכה חברתית מתאגיד נצלני עולמי.


אבל אני לא בוחן דברים רק לפי האם התמונה מהאייפון או הפילם. אני אוהב לצלם, ואני מצלם בעיקר בשביל התהליך. באמת להכין את התמונה, ולא רק לצלם מליון תמונות. להיות אחד למליון ולא אחד ממליון, לעשות את זה בתמונה אחת, להיות אמיתי!!! והרטט של הקליק... חלק חשוב מהתהליך זה לראות דברים באופן מסויים ולהצליח להראות אותם לעולם באופן כזה (או אחר). אני כצלם, רוצה להראות לכם את המציאות כפי שאני רואה אותה.


לפתוח עיניים

לסגור את הצמצם

להניף את הדגל האדום

מ - ה - פ - כ - ה  !  !  !