חוויות שחור לבן

תום כהן, 2012

 

שחור לבן – הסיפור המונוכרומטי שלי.

תחום הצילום מעולם לא היה חדש לי, אבי היה (ועדיין) צלם ועוד בתור ילד אני זוכר את עצמי מתגנב לחדר של הורים, מוציא את הפנטקס K1000 של אבא ומצלם את עצמי עושה פרצופים בראי.השנים עברו, ובגיל 15 בערך, לאחר שאבי עבר לעידן הדיגיטלי, החלטתי להתגנב בפעם האחרונה לחדר של ההורים, להוציא את הפנטקס K1000 ולהתחיל ללמוד לצלם.

מאז עברו הרבה מים בנהר, העונות התחלפו שוב ושוב ואני מצאתי את עצמי מחליף מצלמות וסרטים על ימין ועל שמאל. בין אם מדובר בפולרואיד, בפינהול, במצלמות לומוגרפיות וב-SLRיות ישנות... תמיד תמיד תמיד צילמתי אך ורק בצבעוני.

אבא שלי, לעומת זאת, היה מצלם כמעט ורק בשחור לבן ואולי במבט לאחור זו הסיבה שאני החלטתי –שלא במודע- לצלם רק עם סרטים צבעוניים. מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את אותו פמפום קבוע שהייתי מקבל באירועים משפחתיים – "אוי כמה שאתה דומה לאבא שלך!"... וזה נכון! אני באמת דומה לאבא שלי ואני אוהב את זה, אני אוהב את אבא שלי ותמיד הייתי גאה להיות העתק מדוייק שלו. עד שזה הגיע לצילום...

לא יכולתי לשאת את העובדה שלא רק שאני נראה, מדבר ומתנהג כמו אבא שלי, אני גם מצלם כמוהו!  התחלתי לתהות, איך זה ייתכן שבאמנות -המקום הכי אישי והכי פרטי ואמיתי- אני לא מביע את עצמי אלא את אבא שלי? החלטתי לנסות להיות מקורי ולאט לאט התרחקתי מהאמת האמנותית שלי, מתוך מחשבה שהאמת האמנותית שלי היא לא אלא אמת אמנותית של מישהו אחר.


התפנית הגיעה בחורף שעבר, כשקיבלתי מלומוגרפיה-ישראל סרט צילום שחור-לבן. עד אז, לא נגעתי בכלל בשחור-לבן והמחשבה על לנסות לצלם עם הסרט הזה הלחיצה אותי, במשך כחודש הוא ישב לי בתיק עד שהחלטתי לאזור אומץ ולנסות. לקח לי חודשיים לשלוח את הסרט לפיתוח ומיותר לציין שהתאהבתי באופי הכ"כ חזק של צילום בשחור-לבן. עשיתי מאז עוד כמה נסיונות בכל מיני סוגי סרטים ומהירויות. עד שלאחרונה לומוגרפיה-ישראל יצרו עוד תפנית בחיי ושלחו לי בדואר את הסרט "ליידי-גריי". אחרי נסיון עם ה"ארל-גריי" הייתי קצת סקפטי לגבי הייחוד שלו אבל בסוף יצאתי מופתע!

לא צילמתי לבד, החלטתי להקדיש את הסרט הזה לי ולשותפים שלי לדירה, נתתי להם לצלם כאוות נפשם, מתי שבא להם ואיפה שבא להם. בזכות המהירות הגבוהה של הסרט (400 ISO) ובזכות השימוש הנרחב שעשינו בפלאש הלומוגרפי,קיבלנו תמונות עם קונטרסט גבוה מצד אחד אבל עם הרגישות הנפלאה לטקסטורות שאני מכיר מסרטי ש/ל רגילים. כל תמונה מרגישה לי כ"כ אמיתית ויפה שאני לא יכול אלא להודות בעובדה שאני אוהב לצלם בשחור-לבן ושאני ספציפית מאוהב בליידי-גריי.

לסיכום, נוצר לנו סרט שהוא מצד אחד תיעוד מונוכרומטי של חיי יום צבעוניים מדי (לפעמים) ומהצד השני סרט שבשבילי הוא הבנה עמוקה יותר של עצמי ושל האמנות שלי... ואם זה נראה, או מרגיש כמו צילומים של אבא שלי, זה בסדר... הוא אבא שלי אחרי הכל.